8 Chapters

Chapter 1 Simplified Scoop

דע שנפש האדם נפש אחת ויש לה פעולות רבות חלוקות, יקראו קצת הפעולות הם נפשות, ויחשב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות כמו שחשבו הרופאים, עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו שהנפשות שלש, טבעית, וחיונית, ונפשית, ופעמים שיקראו כחות וחלקים עד שיאמר חלקי הנפש, וזה השם יעשוהו הפילוסופים הרבה פעמים ואינם רוצים באמרם חלקי שהיא מתחלקת כהחלק הגופות, אבל הם מונים פעולותיה החלוקות שהם לכלל הנפש כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם:

CHAPTER I
CONCERNING THE HUMAN SOUL AND ITS FACULTIES
Know that the human soul is one, but that it has many diversified activities. Some of these activities have, indeed, been called souls, which has given rise to the opinion that man has many souls, as was the belief of the physicians, with the result that the most distinguished of them states in the introduction of his book that there are three souls, the physical, the vital, and the psychical. These activities are called faculties and parts, so that the phrase "parts of the soul," frequently employed by philosophers, is commonly used. By the word "parts", however, they do not intend to imply that the soul is divided into parts as are bodies, but they merely enumerate the different activities of the soul as being parts of a whole, the union of which makes up the soul.

ואתה יודע שתיקון המדות הוא רפואת הנפש וכחותיה, וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו כלו וחלקיו מה הם, ר"ל גוף האדם, וצריך שידע איזה דברים יחלוהו וישמר מהם, ואיזה דברים יבריאוהו ויכון אליהם, כן רופא הנפש והרוצה לתקן המדות צריך שידע הנפש בכללה וחלקיה ומה יחלה אותה ומה יבריאה:

Thou knowest that the improvement of the moral qualities is brought about by the healing of the soul and its activities. Therefore, just as the physician, who endeavors to cure the human body, must have a perfect knowledge of it in its entirety and its individual parts, just as he must know what causes sickness that it may be avoided, and must also be acquainted with the means by which a patient may be cured, so, likewise, he who tries to cure the soul, wishing to improve the moral qualities, must have a knowledge of the soul in its totality and its parts, must know how to prevent it from becoming diseased, and how to maintain its health.

ומפני זה אומר שחלקי הנפש הם חמשה, הזן והוא הנקרא הצומח, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי, וכבר הקדמנו בזה הפרק שדברינו אינו רק בנפש האדם, כי כח המזון שיזון בו האדם על דרך משל אינו כח המזון שיזון בו החמור והסוס, כי האדם נזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור נזון בחלק הזן מן הנפש החמורית, והתמר נזון בחלק הזן מן הנפש אשר לה, ואמנם יאמר על הכל נזון בשתוף השם לבד, לא שהענין אחד בעצמו, וכן יאמר על האדם ובעלי חיים מרגיש בשתוף השם לבד, לא שההרגש אשר באדם הוא ההרגש אשר בשאר בעל חיים, ולא הרגש אשר בזה המין הוא ההרגש בעצמו אשר במין האחר, אבל כל מין ומין מאשר לו נפש יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר, ויתחייבו מנפש זה פעולות, ומנפש זה פעולות אחרות, ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, ויחשב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו ואין הדבר כן. והמשל בזה שלשה מקומות חשוכים, האחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני זרח עליו הירח והאור, והשלישי הודלק בו הנר והאיר, הנה כל אחד מהם נמצא בו האור אבל סבת זה האור ופועלו השמש, ופועל אחר הירח, ופועל האחר האש. כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם, ופועל הרגשת החמור, הוא נפש החמור, ופועל רגשת הנשר הוא נפש הנשר, ואין להם ענין שיקבצם אלא שתוף השם בלבד, והבן זה הענין שהוא נפלא מאד, יכשלו בו הרבה מן המתפלספים, ויחייבו ממנו הרחקות ודעות בלתי אמיתיות:

So, I say that the soul has five faculties; the nutritive [also known as the "growing" faculty], the sensitive, the imaginative, the appetitive, and the rational. We have already stated in this chapter that our words concern themselves only with the human soul; for the nutritive faculty by which man is nourished is not the same, for instance, as that of the ass or the horse. Man is sustained by the nutritive faculty of the human soul, the ass thrives by means of the nutritive faculty of its soul, and the palm-tree flourishes by the nutritive faculty peculiar to its soul. Although we apply the same term nutrition to all of them indiscriminately, nevertheless, its signification is by no means the same. In the same way, the term sensation is used homonymously for man and beast; not with the idea, however, that the sensation of one species is the same as that of another, for each species has its own characteristic soul distinct from every other, with the result that there necessarily arises from each soul activities peculiar to itself. It is possible, however, that an activity of one soul may seem to be similar to that of another, in consequence of which one might think that both belong to the same class, and thus consider them to be alike; but such is not the case. By way of elucidation, let us imagine that three dark places are illumined, one lit up by the sun shining upon it, the second by the moon, and the third by a flame. Now, in each of these places there is light, but the efficient cause in the one case is the sun, in the other the moon, and in the third the fire. So it is with sensation and its causes. In man it is the human soul, in the ass it is the soul of the ass, and in the eagle, the soul of the eagle. These sensations have, moreover, nothing in common, except the homonymous term which is applied to them. Mark well this point, for it is very important, as many so-called philosophers have fallen into error regarding it, in consequence of which they have been driven to absurdities and fallacies.

ואשוב אל כוונתנו בחלקי הנפש ואומר, החלק הזן ממנו הכח המושך, והמחזיק, והמעכל, והדוחה למותרות, והמגדל, והמוליד לדומה, והמבדיל הליחות, עד שתפרש מה שצריך להזון בו ומה שצריך לדחותו, והדברים על אלו השבע כחות ומה יעשו ואיך יעשו ובאיזה איברים פעולתם יותר נגלה ויותר נראה ומה מהם נמצא תמיד ומה יכלה מהם לזמן קצוב זה כלו ראוי למלאכת הרפואות, ואין צורך לו בזה המקום:

Returning to our subject of the faculties of the soul, let me say that the nutritive faculty consists of (1) the power of attracting nourishment to the body, (2) the retention of the same, (3) its digestion (assimilation), (4) the repulsion of superfluities, (5) growth, (6) procreation, and (7) the differentiation of the nutritive juices that are necessary for sustenance from those which are to be expelled. The detailed discussion of these seven faculties—the means by which and how they perform their functions, in which members of the body their operations are most visible and perceptible, which of them are always present, and which disappear within a given time—belongs to the science of medicine, and need not be taken up here.

והחלק המרגיש ממנו הכחות החמשה המפורסמות אצל ההמון, הראות, והשמע, והטעם, והריח, והמשוש, והוא נמצא בכל שטח הגוף, ואין לו אבר מיוחד כמו שיש לארבעה כחות:

The faculty of sensation consists of the five well-known senses of seeing, hearing, tasting, smelling, and feeling, the last of which is found over the whole surface of the body, not being confined to any special member, as are the other four faculties.

והחלק המדמה הוא הכח אשר יזכור רשומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם אל קצתם ויפריד קצתם מקצתם, ולזה ירכיב זה הכח מן הענינים אשר השיגם, ענינים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ, ובהמה באלף עין על דרך משל והרבה מאלו הנמנעות ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון:

The imagination is that faculty which retains impressions of things perceptible to the mind, after they have ceased to affect directly the senses which conceived them. This faculty, combining some of these impressions and separating others from one another, thus constructs out of originally perceived ideas some of which it has never received any impression, and which it could not possibly have perceived. For instance, one may imagine an iron ship floating in the air, or a man whose head reaches the heaven and whose feet rest on the earth, or an animal with a thousand eyes, and many other similar impossibilities which the imagination may construct and endow with an existence that is fanciful.

ובכאן טעו המדברים הטעות המגונה הגדול אשר בנו עליו פנת חטאתם בחלוקת המחויב, והאפשר, והנמנע, שהם חשבו, או הביאו בני אדם לחשוב, כי כל מדומה אפשר, ולא ידעו שזה הכח ירכיב ענינים שמציאותם נמנע, כמו שזכרנו:

In this regard, the Mutakallimun have fallen into grievous and pernicious error, as a result of which their false theories form the corner-stone of a sophistical system which divides things into the necessary, the possible, and the impossible; so that they believe, and have led others to believe, that all creations of the imagination are possible, not having in mind, as we have stated, that this faculty may attribute existence to that which cannot possibly exist.

והחלק המתעורר הוא הכח אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבוא מן הפעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, ובחירת דבר אחד והתרחק ממנו, והכעס והרצון, והפחד והגבורה, והאכזריות והרחמנות, והאהבה והשנאה, והרבה מאלו המקרים הנפשיים, וכלי אלו הכחות כל איברי הגוף, ככח היד על לקיחת הדבר ועל נגיעתו, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראות, וכח הלב להתגבר או לירא, וכן שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם כלים לזה הכח המתעורר:

The appetitive is that faculty by which a man desires, or loathes a thing, and from which there arise the following activities: the pursuit of an object or flight from it, inclination and avoidance, anger and affection, fear and courage, cruelty and compassion, love and hate, and many other similar psychic qualities. All parts of the body are subservient to these activities, as the ability of the hand to grasp, that of the foot to walk, that of the eye to see, and that of the heart to make one bold or timid. Similarily, the other members of the body, whether external or internal, are instruments of the appetitive faculty.

והחלק השכלי הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל, ובו יהיה ההשתכלות, ובו יקנה החכמות, ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות, ואלו הפעולות מהן מעשי, ומהן עיוני, והמעשי ממנו מלאכת מחשבת וממנו מחשבי, והעיוני הוא אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות על מה שהן עליו, והם אשר יקראו חכמות סתם, והמלאכת מחשבת הוא הכח אשר בו ילמד המלאכות, כנגרות, ועבודת האדמה, והרפואות, והמלחות, והמחשבי הוא הכח אשר בו ישתכל בדבר אשר ירצה לעשותו בעת אשר ירצה לעשותו אם אפשר לעשותו אם לא. ואם אפשר איך צריך שיעשה. זה שיעור מה שצריך שנזכור מענין הנפש הנה.

Reason, that faculty peculiar to man, enables him to understand, reflect, acquire knowledge of the sciences, and to discriminate between proper and improper actions. Its functions are partly practical and partly speculative (theoretical), the practical being, in turn, either mechanical or intellectual. By means of the speculative power, man knows things as they really are, and which, by their nature, are not subject to change. These are called the sciences in general. The mechanical power is that by which the arts, such as architecture, agriculture, medicine, and navigation are acquired. The intellectual power is that by which one, when he intends to do an act, reflects upon what he has premeditated, considers the possibility of performing it, and, if he thinks it possible, decides how it should be done. This is all we have deemed it necessary to say in this regard concerning the soul.

ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה או חלקיה היא כחומר, והשכל לה צורה, וכשלא תגיע לה הצורה, יהיה מציאות ההכנה בה לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאלו היא מציאות הבל, והוא אמרו גם בלא דעת נפש לא טוב, ר"ל שמציאות הנפש שלא תגיע אליה הצורה אבל תהיה נפש בלא דעת לא טוב, אבל הדברים על הצורה, והחומר, והדעות כמה הם ואיך יגיעו אין זה מקומו ולא יצטרך במה שנרצהו לדבר על המדות, והוא יותר ראוי בספר הנבואה אשר זכרנו ובכאן אפסוק בזה הפרק ואתחיל באחר:

Know, however, that the soul, whose faculties and parts we have described above, and which is a unit, may be compared to matter in that it likewise has a form, which is reason. If the form (reason) does not communicate its impression to the soul, then the disposition existing in the soul to receive that form is of no avail, and exists to no purpose, as Solomon says, “Also in the want of knowledge in the soul there is nothing good”. This means that if a soul has not attained a form but remains without intelligence, its existence is not a good one. However, this is not the place for us to discuss such problems as that of form, matter, and the number of different kinds of intelligence, and their means of acquisition; nor is it necessary for what we have to say concerning the subject of ethics, but is more appropriately to be discussed in the Book on Prophecy, which we mention (elsewhere). Now I conclude this chapter, and begin the next.

​

Chapter 2 Simplified Scoop

דע שהעבירות והמצות התוריות אמנם ימצאו בשני חלקים מחלקי הנפש, והוא החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד, ובשני אלו החלקים יהיו כל העבירות והמצות, אמנם החלק הזן והחלק המדמה אין מצוה בו ולא עבירה, שאין לדעת ולבחירה באחד משניהם מעשה כלל, ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם או למעטם מפעולה אחת, הלא תראה ששני החלקים האלה, ר"ל הזן והמדמה, יעשו בעת השינה מה שאין כן בשאר כחות הנפש. אך החלק השכלי יש בו מבוכה, אבל אני אומר שיש בזה הכח גם כן מצוה ועבירה לפי אמונת דעת בטל או אמונת דעת אמיתי, אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עבירה סתם, ולזה אמרתי למעלה שבשני החלקים ההם ימצאו העבירות והמצות.

Chapter II
Concerning the transgressions of the faculties of the soul and the designation of those faculties which are the seat of the virtues and the vices
Know that transgressions and observances of the Law have their origin only in two of the faculties of the soul, namely, the sensitive and the appetitive, and that to these two faculties alone are to be ascribed all transgressions and observances. The faculties of nutrition and imagination do not give rise to observance or transgression, for in connection with neither is there any conscious or voluntary act. That is, man cannot consciously suspend their functions, nor can he curtail any one of their activities. The proof of this is that the functions of both these faculties, the nutritive and the imaginative, continue to be operative when one is asleep, which is not true of any other of the soul’s faculties. As regards the rational faculty, uncertainty prevails (among philosophers), but I maintain that observance and transgression may also originate in this faculty, in so far as one believes a true or a false doctrine, though no action which may be designated as an observance or a transgression results therefrom. Consequently, as I said above, these two faculties (the sensitive and the appetitive) alone really produce transgressions and observances.

אמנם המעלות הם שני מינים, מעלות המדות ומעלות שכליות, וכנגדם שני מיני הפחיתיות, אמנם המעלות השכליות הם ימצאו לחלק השכלי, מהן החכמה והיא ידיעת הסבות הרחוקות והקרובות אחר ידיעת מציאות הדבר אשר יחקרו סבותיו, ומהן השכל אשר ממנו השכל העיוני, והוא המגיע לנו בטבע ר"ל המושכלות הראשונות, וממנו שכל נקנה ואין זה מקומו, ומהן זכות התבונה וטוב ההבנה והוא לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן או בזמן קרוב ופחיתיות זה הכח הפך אלו או שכנגדם. אבל מעלות המדות ימצאו לחלק המתעורר לבדו, והחלק המרגיש בזה הענין אינו רק שמש לחלק המתעורר, ומעלות זה החלק רבות מאד, כזהירות (כלומר ירא חטא), והנדיבות, והיושר, והענוה, והשפלות, וההסתפקות, (והוא שקראו חכמים עשירות באמרם איזהו עשיר השמח בחלקו), והגבורה (והאמונה) וזולתם, ופחיתיות זה החלק הוא לחסר באלו או להוסיף בהם. אבל החלק הזן והמדמה לא נאמר בו מעלה ולא פחיתות, אך יאמר שהוא זן על יושר או על בלתי יושר כמו שיאמר שפלוני עכולו טוב, או בטל עכולו, או נפסד דמיונו או הוא מדמה על יושר, ואין בזה כלו לא מעלה ולא פחיתות, וזהו מה שרצינו זכרו בזה הפרק:

Now, as for the virtues, they are of two kinds, moral and intellectual, with the corresponding two classes of vices. The intellectual virtues belong to the rational faculty. They are (1) wisdom, which is the knowledge of the direct and indirect causes of things based on a previous realization of the existence of those things, the causes of which have been investigated; (2) reason, consisting of (a) inborn, theoretical reason, that is, axioms, (b) the acquired intellect, which we need not discuss here, and (c) sagacity and intellectual cleverness, which is the ability to perceive quickly, and to grasp an idea without delay, or in a very short time. The vices of this faculty are the antitheses or the opposites of these virtues.
Moral virtues belong only to the appetitive faculty to which that of sensation in this connection is merely subservient. The virtues of this faculty are very numerous, being moderation, [i.e. fear of sin], liberality, honesty, meekness, humility, contentedness, [which the Rabbis call “wealth”, when they say, “Who is truly wealthy? He who is contented with his lot”], courage, [faith-fulness], and other virtues akin to these. The vices of this faculty consist of a deficiency or of an exaggeration of these qualities.
As regards the faculties of nutrition and imagination, it cannot be said that they have vices or virtues, but that the nutritive functions work properly or improperly; as, for instance, when one says that a man's digestion is good or bad, or that one's imagination is confused or clear. This does not mean, however, that they have virtues or vices. So much we wished to discuss in this chapter.

​

Chapter 3 Simplified Scoop

אמרו הקדמונים יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי, ובריאות הנפש הוא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בהן תמיד הטובות והפעולות הנאות, וחוליה הוא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בהן תמיד הרעות והפעולות המגונות, אמנם בריאות הגוף וחליו מלאכת הרפואות תחקור עליו, וכמו שחולי הגופות ידמו להפסד הרגשותם במה שהוא מתוק שהוא מר, ובמה שהוא מר שהוא מתוק, ויצירו הנאות בצורת בלתי נאות, ותחזק תאותם ותרבה הנאתם בענינים אין הנאה בהם כלל לבריאים, ואפשר שיהיה בהן צער כאכילת העפר והפחם והדברים העפוצים מאד והחמוצים מאד וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים אבל ימאסו אותם, כן חולי הנפשות ר"ל הרעים ובעלי המדות הרעות ידמו במה שהוא רע שהוא טוב ובמה שהוא טוב שהוא רע, והרשע יתאוה לעולם הפלגות אשר הם באמת רעות וידמה בעבור חלי נפשו שהם טובות.

Chapter III
Concerning the Diseases of the Soul
The ancients maintained that the soul, like the body, is subject to good health and illness. The soul’s healthful state is due to its condition, and that of its faculties, by which it constantly does what is right, and performs what is proper, while the illness of the soul is occasioned by its condition, and that of its faculties, which results in its constantly doing wrong, and performing actions that are improper. The science of medicine investigates the health of the body. Now, just as those, who are physically ill, imagine that, on account of their vitiated tastes, the sweet is bitter and the bitter is sweet—and likewise fancy the wholesome to be unwholesome—and just as their desire grows stronger, and their enjoyment increases for such things as dust, coal, very acidic and sour foods, and the like—which the healthy loathe and refuse, as they are not only not beneficial even to the healthy, but possibly harmful—so those whose souls are ill, that is the wicked and the morally perverted, imagine that the bad is good, and that the good is bad. The wicked man, moreover, continually longs for excesses which are really pernicious, but which, on account of the illness of his soul, he considers to be good.

וכמו שהחולים כשידעו חלים ולא ידעו מלאכת הרפואות ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו ויזהירום ממה שידמוהו ערב ויכריחום לקחת הדברים הנמאסים המרים עד שיבריאו גופותם וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע, כן חולי הנפשות צריך להם שישאלו החכמים אשר הם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההם אשר יחשבו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש אשר אזכרה בפרק שאחר זה.

Likewise, just as when people, unacquainted with the science of medicine, realize that they are sick, and consult a physician, who tells them what they must do, forbidding them to partake of that which they imagine beneficial, and prescribing for them things which are unpleasant and bitter, in order that their bodies may become healthy, and that they may again choose the good and spurn the bad, so those whose souls become ill should consult the sages, the moral physicians, who will advise them against indulging in those evils which they (the morally ill) think are good, so that they may be healed by that art of which I shall speak in the next chapter, and through which the moral qualities are restored to their normal condition.

אמנם חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחלים וידמו בו שהוא בריאות, או ירגישו בו ולא יתרפאו, אחריתם למה שיהיה אחרית החולה כשימשך אחר הנאותיו ולא יתרפא שהוא ימות בלא ספק. אבל המרגישים והם נמשכים אחר הנאותיהם אמרה בהם התורה האמיתית מספרת דבריהם, כי בשרירות לבי אלך וגו', ר"ל שהוא יכוין לרוות צמאו והוא יוסיף לעצמו צמא, אך על שאינם מרגישים דבר שלמה הרבה אמר, דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם, ר"ל שומע לעצת החכם (חכם), מפני שהוא יודיעהו הדרך שהוא ישר באמת לא אשר יחשבהו הוא ישר, ואמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, ואמר בחולי הנפשות האלה בהיותם בלתי יודעים מה יזיקם ומה יועילם דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, אך מלאכת רפואת הנפשות היא כמו שאספר בזה הפרק הרביעי:

But, if he who is morally sick be not aware of his illness, imagining that he is well, or, being aware of it, does not seek a remedy, his end will be similar to that of one, who, suffering from bodily ailment, yet continuing to indulge himself, neglects to be cured, and who in consequence surely meets an untimely death. Those who know that they are in a diseased state, but nevertheless yield to their inordinate passions, are described in the truthful Law which quotes their own words, “Though I walk in the stubborness of my heart, in order that the indulgence of the passions may appease the thirst for them.” This means that, intending to quench the thirst, it is, on the contrary, intensifed. He who is ignorant of his illness is spoken of in many places by Solomon, who says, “The way of the fool is straight in his own eyes, but he who hearkeneth unto counsel is wise”. This means that he who listens to the counsel of the sage is wise, for the sage teaches him the way that is actually right, and not the one that he (the morally ill) erroneously considers to be such. Solomon also says, “There is many a way which seemeth even before a man; but its ends are ways unto death”. Again, in regard to these who are morally ill, in that they do not know what is injurious from that which is beneficial, he says, “The way of the wicked is like darkness; they do not know against what they stumble.” The art of healing the diseases of the soul will, however, form the subject-matter of the fourth chapter.

​

Chapter 4 Simplified Scoop

המעשים הטובים הם המעשים השווים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע, האחת מהן תוספות, והשנית חסרון, והמעלות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסרה, מן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההם, והמשל בו הזהירות שהיא מדה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגשת ההנאה, והזהירות היא מפעולות הטוב ותכונות הנפש אשר יתחייב ממנה הזהירות היא מעלת המדות, אבל רוב התאוה הוא הקצה הראשון והעדר הרגשת ההנאה לגמרי הוא הקצה האחרון, ושניהם רע גמור, ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחייב רוב התאוה, והיא התכונה היתירה, והעדר ההרגשה, והיא התכונה החסרה, שתיהן יחד פחיתיות מפחיתיות המדות:

Chapter IV
Concerning the Cure of the Diseases of the Soul
Good deeds are such as are equibalanced, maintaining the mean between two equally bad extremes, the too much and the too little. Virtues are psychic conditions and dispositions which are mid-way between two reprehensible extremes, one of which is characterized by an exaggeration, the other by a deficiency. Good deeds are the product of these dispositions. To illustrate, abstemiousness is a disposition which adopts a mid-course between inordinate passion and total insensibility to pleasure. Abstemiousness, then, is a proper rule of conduct, and the psychic disposition which gives rise to it is an ethical quality; but inordinate passion, the extreme of excess, and total insensibility to enjoyment, the extreme of deficiency, are both absolutely pernicious. The psychic dispositions, from which these two extremes, inordinate passion and insensibility, result—the one being an exaggeration, the other a deficiency—are alike classed among moral imperfections.

וכן הנדיבות ממוצע בין הכילות והפזור, והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב, והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה, והענוה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח, וההסתפקות ממוצע בין אהבת הממון והעצלה, וטוב לב ממוצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב, (ומפני שאין למדות האלה שם ידוע בלשננו צריך לפרש ענינים ומה שרוצים בו הפילוסופים, לב טוב קורים מי שכל כוונתו להטיב לבני אדם בגופו ובממנו ועצתו בכל יכולתו בלתי שישיגהו נזק או בזיון והוא האמצעי, הנבל הוא הפך זה והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר אפילו במה שאין בגו חסרון ולא טורח ולא נזק, והוא הקצה האחרון, ויתרון טוב הלבב הוא שעושה הדברים הנזכרים בלב טוב, ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול או בזיון או טורח רב או הפסד מרובה, והוא הקצה הראשון), והסבלנות ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז, ובושת פנים ממוצע בין העזות והביישנות (פי' נראה מדברי רבותי' ז"ל שביישן אצלם הוא מי שיש לו רוב בושת, ובוש פנים הוא הממוצע מאמרם לא הביישן למד, ולא אמרו אין בוש פנים, ואמרו בוש פנים לגן עדן, ולא אמרו הביישן לגן עדן, ולזה סדרתים כך), וכן שאר, לא יצטרכו לשמות מונחות להם כשיהיו הענינים מובנים בהכרח:

Likewise, liberality is the mean between sordidness and extravagence; courage, between recklessness and cowardice; dignity, between haughtiness and loutishness; humility, between arrogance and self-abasement; contentedness, between avarice and slothful indifference; and magnificence, between meanness and profusion. [Since definite terms do not exist in our language with which to express these latter qualities, it is necessary to explain their content, and tell what the philosophers meant by them. A man is called magnificent whose whole intention is to do good to others by personal service, by money, or advice, and with all his power, but without meanwhile bringing suffering or disgrace upon himself. That is the medium line of conduct. The mean man is one who does not want others to succeed in anything, even though he himself may not thereby suffer any loss, hardship, or injury. That is the one extreme. The profuse man, on the contrary, is one who willingly performs the above-mentioned deeds, in spite of the fact that thereby he brings upon himself great injury, or disgrace, terrible hardship, or considerable loss. That is the other extreme.] Gentleness is the mean between irascibility and insensibility to shame and disgrace; and modesty, between impudence and shamefacedness. [The explanation of these latter terms, gleaned from the sayings of our sages (may their memory be blessed!) seems to be this. In their opinion, a modest man is one who is very bashful, and therefore modesty is the mean. This we gather from their saying, "A shamefaced man cannot learn". They also assert, "A modest man is worthy of Paradise", but they do not say this of a shamefaced man. Therefore, I have thus arranged them."] So it is with the other qualities. One does not necessarily have to use conventional terms for these qualities, if only the ideas are clearly fixed in the mind.

והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחת הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש, פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גבורים, וכשיראו מי שהוא בתכלית ואת מדה ר"ל שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה, ישבחוהו בזה ויאמרו שהוא גבור, ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן, ועל העצל שהוא שמח בחלקו, ועל נעדר הרגשת ההנאות לעובי טבעו שהוא נזהר (כלומר ירא חטא), ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפזור, ויתרון טוב הלבב מן הפעולות הטובות, וזה כלו טעות, ואמנם ישובח באמת המצוע, ואליו צריך לאדם לכוין, וישקול פעולותיו כלם תמיד עד שיתמצעו:

It often happens, however, that men err as regards these qualities, imagining that one of the extremes is good, and is a virtue. Sometimes, the extreme of the too much is considered noble, as when temerity is made a virtue, and those who recklessly risk their lives are hailed as heroes. Thus, when people see a man, reckless to the highest degree, who runs deliberately into danger, intentionally tempting death, and escaping only by mere chance, they laud such a one to the skies, and say that he is a hero. At other times, the opposite extreme, the too little, is greatly esteemed, and the coward is considered a man of forbearance; the idler, as being a person of a contented disposition; and he, who by the dullness of his nature is callous to every joy, is praised as a man of moderation, [that is, one who eschews sin]. In like manner, profuse liberality and extreme lavishness are erroneously extolled as excellent characteristics. This is, however, an absolutely mistaken view, for the really praiseworthy is the medium course of action to which every one should strive to adhere, always weighing his conduct carefully, so that he may attain the proper mean.

ודע שאלו המעלות והפחיתיות אשר למדות לא יגיעו ויתישבו בנפש רק בכפול הפעולות הבאות מן המדה ההיא פעמים רבות בזמן ארוך והרגילינו בהם, ואם היו הפעולות ההם טובות יהיה המגיע לנו מעלה, ואם היו רעו יהיה המגיע לנו פחיתות, ומפני שאין האדם בטבעו מתחילת ענינו בעל מעלה, ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק השמיני, והוא ירגיל בלא ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו, ואפשר שיהיו הפעולות ההם ממוצעות, ואפשר שיהיו מותירות או מחסרות, כמו שספרנו ותהיה נפשו חולה.

Know, moreover, that these moral excellences or defects cannot be acquired, or implanted in the soul, except by means of the frequent repetition of acts resulting from these qualities, which, practised during a long period of time, accustoms us to them. If these acts performed are good ones, then we shall have gained a virtue; but if they are bad, we shall have acquired a vice. Since, however, no man is born with an innate virtue or vice, as we shall explain in Chapter VIII, and, as every one's conduct from childhood up is undoubtedly influenced by the manner of living of his relatives and countrymen, his conduct may be in accord with the rules of moderation; but, then again, it is possible that his acts may incline towards either extreme, as we have demonstrated, in which case, his soul becomes diseased.

וראוי שילכו ברפואתו בדרך רפואת הגופות בשוה, וכמו שהגוף כשיצא משיוויו נראה על איזה צד נטה ויצא ונעמוד כנגדו בהפכו עד שישוב אל השיווי, וכשתשוה נסלק ידינו מן ההפך ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שיוויו, כן נעשה במדות בשוה, והמשל בו כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו יחסר בה נפשו (מכל טובה לרוב הכילות), וזה פחיתות מפחיתיות הנפש והפועל אשר יעשהו מפעולות הרע כמו שבארנו בזה הפרק, וכשנרצה לרפאות זה החולי, לא נצוהו (להרגיל) בנדיבות שזהו כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר (הממוצע) השוה שלא יבריאהו מחליו, אבל צריך שנביאהו לפזר פעם אחר פעם, ויכפול מעשה הפזור פעמים רבות עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת לכילות, ויקרוב מהגיע לו תכונת הפזור, ואז נסלק ממנו פעולות הפזור ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות וישקוד עליהם ולא יותיר ולא יחסר:

In such a contingency, it is proper for him to resort to a cure, exactly as he would were his body suffering from an illness. So, just as when the equilibrium of the physical health is disturbed, and we note which way it is tending in order to force it to go in exactly the opposite direction until it shall return to its proper condition, and, just as when the proper adjustment is reached, we cease this operation, and have recourse to that which will maintain the proper balance, in exactly the same way must we adjust the moral equilibrium. Let us take, for example, the case of a man in whose soul there has developed a disposition [of great avarice] on account of which he deprives himself [of every comfort in life], and which, by the way, is one of the most detestable of defects, and an immoral act, as we have shown in this chapter. If we wish to cure this sick man, we must not command him merely [to practise] deeds of generosity, for that would be as ineffective as a physician trying to cure a patient consumed by a burning fever by administering mild medicines, which treatment would be inefficacious. We must, however, induce him to squander so often, and to repeat his acts of profusion so continuously until that propensity which was the cause of his avarice has totally disappeared. Then, when he reaches that point where he is about to become a squanderer, we must teach him to moderate his profusion, and tell him to continue with deeds of generosity, and to watch out with due care lest he relapse either into lavishness or niggardliness.

וכן כשנראהו מפזר נצוהו לעשות פעולות הכילות ולשנותם, אבל לא ישנה פועל הכילות פעמים רבות כשנותו פועל הפזור, וזה החדוש הטוב הוא סדר הרפואה וסודה, והוא ששוב האדם מן הפזור לנדיבות יותר קל ויותר קרוב משובו מן הכילות לנדיבות, וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר (וירא חטא) יותר קל ויותר קרוב משוב בעל התאוות נזהר, ולזה נכפול על בעל התאוות פעולות העדר ההנאה יותר משנכפול על נעדר ההרגשה פעולות התאוה, ונחייב על רך הלבב מסירת עצמו לסכנות יותר ממה שנחייב המוסר עצמו לסכנות רכות הלבב, ונרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב בנבלה, זהו סדר רפואת המדות וזכרהו:

If, on the other hand, a man is a squanderer, he must be directed to practise strict economy, and to repeat acts of niggardliness. It is not necessary, however, for him to perform acts of avarice as many times as the mean man should those of profusion. This subtle point, which is a canon and secret of the science of medicine, tells us that it is easier for a man of profuse habits to moderate them to generosity, than it is for a miser to become generous. Likewise, it is easier for one who is apathetic [and eschews sin] to be excited to moderate enjoyment, than it is for one, burning with passion, to curb his desires. Consequently, the licentious man must be made to practise restraint more than the apathetic man should be induced to indulge his passions; and, similarly, the coward requires exposure to danger more frequently than the reckless man should be forced to cowardice. The mean man needs to practise lavishness to a greater degree than should be required of the lavish to practise meanness. This is a fundamental principle of the science of curing moral ills, and is worthy of remembrance.

ולזה הענין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה, אך היו נוטים מעט לצד היותר או החסר על דרך (הסייג) והשמירה, ר"ל על דרך משל שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגשת ההנאה מעט, ומן הגבורה לצד מסירת עצמו בסכנות מעט, ומטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב מעט ומן הענוה לצד שפלות הרוח מעט וכן בשאר, ואל זה הענין רמזו באמרם לפנים משורת הדין. אבל מה שעשו (אותם) החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן מנטות אחר הקצה האחר כצום, וקום בלילות, והנחת אכילת בשר ושתיית היין, והרחק הנשים, ולבוש הצמר והשער, ושכינת ההרים, והתבודד במדברות לא עשו דבר מזה אל דרך הרפואה כמו שזכרנו ולהפסד אנשי המדינה גם כן כשיראו שהם נפסדים בחברתם וראות פעולותיהם עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם, ועל כן ברחו מהם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע כמאמר הנביא ירמיה ע"ה, מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזב את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים.

On this account, the saintly ones were not accustomed to cause their dispositions to maintain an exact balance between the two extremes, but deviated somewhat, by way of [caution and] restraint, now to the side of exaggeration, and now to that of deficiency. Thus, for instance, abstinence would incline to some degree towards excessive denial of all pleasures; valor would approach somewhat towards temerity; generosity to lavishness; modesty to extreme humility, and so forth. This is what the rabbis hinted at, in their saying, “Do more than the strict letter of the law demands.” When, at times, some of the pious ones deviated to one extreme by fasting, keeping nightly vigils, refraining from eating meat or drinking wine, renouncing sexual intercourse, clothing themselves in woolen and hairy garments, dwelling in the mountains, and wandering about in the wilderness, they did so, partly as a means of restoring the health of their souls, as we have explained above, and partly because of the immorality of the towns-people. When the pious saw that they themselves might become contaminated by association with evil men, or by constantly seeing their actions, fearing that their own morals might become corrupt on account of contact with them, they fled to the wildernesses far from their society, as the prophet Jeremiah said, “Oh that some one would grant me in the wilderness the dwelling of a wanderer, and I would quit my people and abandon them; for they are all adulterers, a troop of faithless evil-doers.”

וכאשר ראו הסכלים שהחסידים עשו אלה הפעולות, ולא ידעו כוונתם, חשבו שהם טובות וכוונו אליהם בחשבם שיהיו כמותם, ויענו גפותם בכל מיני עינוי, ויחשבו שהם קנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טוב, ושבה יתקרב האדם לשם, כאלו השם שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן יגיע פחיתות מפחיתיות הנפש. ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות כשיראה מבקיאים מן הרופאים שהשקו חולים נוטים למות (סם שנקרא בערבי) שחם אלחנטל (ובלעז קולקונטות), ואסקמוניא (בלעז אשקמוניא), והצבר (ובלעז אלואי) וכיוצא בהם, ופסקו מהם המזון ונתרפאו מחלים ונמלטו מן המות הצלה גמורה, ואמר הסכל ההוא אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי כל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו בה, והתחיל לקחת אותם תמיד, ולהתנהג בהנהגת החולים שהוא יחלה בלא ספק, כן אלו הם חולי הנפשות בלא ספק בלקחם הרפואה על הבריאות:

When the ignorant observed saintly men acting thus, not knowing their motives, they considered their deeds of themselves virtuous, and so, blindly imitating their acts, thinking thereby to become like them, chastised their bodies with all kinds of afflictions, imagining that they had acquired perfection and moral worth, and that by this means man would approach nearer to God, as if He hated the human body, and desired its destruction. It never dawned upon them, however, that these actions were bad and resulted in moral imperfection of the soul. Such men can only be compared to one who, ignorant of the art of healing, when he sees skilful physicians administering to those at the point of death [purgatives known in Arabic as] colocynth, scammony, aloe, and the like, and depriving them of food, in consequence of which they are completely cured and escape death, foolishly concludes that since these things cure sickness, they must be all the more efficacious in preserving the health, or prolonging life. If a person should take these things constantly, and treat himself as a sick person, then he would really become ill. Likewise, those who are spiritually well, but have recourse to remedies, will undoubtedly become morally ill.

וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה, תורת י"י תמימה משיבת נפש, עדות י"י נאמנה מחכימת פתי, לא זכרה דבר מזה, ואמנם כוונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעיה, יאכל מה שיש לו לאכול בשויי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון המדינות ביושר ואמונה לא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש השער והצמר ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה אמר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ואמרו ז"ל וכי על איזה נפש חטא זה, על שמנע עצמו מן היין, והלא הדברים קל וחומר אם מי שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ובדברי נביאנו וחכמי תורתינו ראינו שהם מכוונים אל השווי ושמירת נפשם וגופם על מה שתחייבהו התורה, וענה השם ית' על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בשנה אם יתמיד עליו אם לא, והוא אמרם לזכריהו אבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים, וענה אותם כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים, אחר כן צוה אותם ביושר ובמעלה לבד לא בצום, והוא אמרו להם כה אמר י"י צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו, ואמר אחר כן כה אמר י"י צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו, ודע שאמת הם המעלות השכליות מפני שהן אמיתיות לא ישתנו כמו שזכרנו בפרק השני, והשלום הם מעלות המדות אשר בהם יהיה השלום בעולם. ואשוב אל כוונתי שאם יאמרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתינו, שאיני מדבר כי אם בהם, שהם אינם עושים מה שעושים אותו מהטריח גופותם ופסוק הנאותיהם אלא על דרך הלמוד לכחות הנפש, כדי שיהיו נוטים אל הצד האחד מעט כפי מה שבארנו בזה הפרק שראוי שיהיה האדם כן, זהו טעות מהם כאשר אבאר.

The perfect Law which leads us to perfection—as one who knew it well testifies by the words, "The Law of the Lord is perfect restoring the soul; the testimonies of the Lord are faithful making wise the simple"—recommends none of these things (such as self-torture, flight from society etc.). On the contrary, it aims at man's following the path of moderation, in accordance with the dictates of nature, eating, drinking, enjoying legitimate sexual intercourse, all in moderation, and living among people in honesty and uprightness, but not dwelling in the wilderness or in the mountains, or clothing oneself in garments of hair and wool, or afflicting the body. The Law even warns us against these practices, if we interpret it according to what tradition tells us is the meaning of the passage concerning the Nazarite, "And he (the priest) shall make an atonement for him because he hath sinned against the soul." The Rabbis ask, "Against what soul has he sinned? Against his own soul, because he has deprived himself of wine. Is this not then a conclusion a minori ad majus? If one who deprives himself merely of wine must bring an atonement, how much more incumbent is it upon one who denies himself every enjoyment." By the words of our prophets and of the sages of our Law, we see that they were bent upon moderation and the care of their souls and bodies, in accordance with what the Law prescribes and with the answer which God gave through His prophet to those who asked whether the fast-day once a year should continue or not. They asked Zechariah, "Shall I weep in the fifth month with abstinence as I have done already these many years?" His answer was, "When ye fasted and mourned in the fifth and in the seventh (month) already these seventy years, did ye in anywise fast for me, yea for me? And if ye do eat and if ye do drink are ye not yourselves those that eat and yourselves those that drink?" After that, he enjoined upon them justice and virtue alone, and not fasting, when he said to them, "Thus hath said the Lord of Hosts. Execute justice and show kindness and mercy every man to his brother." He said further, "Thus hath said the Lord of Hosts, the fast-day of the fourth, and the fast-day of the fifth, and the fast of seventh, and the fast of the tenth (month) shall become to the house of Judah gladness, and joy, and merry festivals; only love ye truth and peace.". Know that by "truth" the intellectual virtues are meant, for they are immutably true, as we have explained in Chapter II, and that by "peace" the moral virtues are designated, for upon them depends the peace of the world. But to resume. Should those of our co-religionists—and it is of them alone that I speak—who imitate the followers of other religions, maintain that when they torment their bodies, and renounce every joy, that they do so merely to discipline the faculties of their souls by inclining somewhat to the one extreme, as is proper, and in accordance with our own recommendations in this chapter, our answer is that they are in error, as I shall now demonstrate.

והוא שהתורה לא אסרה מה שאסרה ולא צוותה מה שצוותה אלא מפני זאת הסיבה ר"ל כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל, שאסור המאכלת האסורים כולם, ואסור הבעילות האסורות, והאזהרה על הקדשה ומה שהצריך בכתובה וקדושים, ועם כל זה אינה מותרת תמיד אבל תאסר בעת הנדה והלידה (ועם כל ה) גזרו חכמי תורתינו למעט המשגל ומנעוהו ביום כמו שבארנו בסנהדרין, וזה כולו אמנם ציוהו השם להתרחק מקצה רוב התאוה רוחק גדול ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט עד שתתיישב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללת, ודין שמיטה, ויובל, והצדקה די מחסורו, זה כולו קרוב מיתרון טוב לבב עד שנרחק מקצה הנבלה רוחק גדול ונקרב מקצת יתרון טוב לבב עד שיתחזק לנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחון רוב המצות תמצאם כלם שהן מלמדות ומרגילות כחות הנפש, כמו שאסר הנקימה, והנטירה, וגאולת הדם באמרו לא תקום ולא תטור, עזוב תעזוב, הקם תקם, עד שיחלש כח הכעס והרוגז, וכן השב תשיבם, עד שתסור תכונת הכילות, וכן מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן וגו', כבד את אביך וגו', לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו', עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת.

The Law did not lay down its prohibitions, or enjoin its commandments, except for just this purpose, namely, that by its disciplinary effects we may persistently maintain the proper distance from either extreme. For, the restrictions regarding all the forbidden foods, the prohibitions of illicit intercourse, the fore-warning against prostitution, the duty of performing the legal marriage-rites which, nevertheless, does not permit intercourse at all times, as, for instance, during the period of menstruation, and after child-birth, besides its being otherwise restricted by our sages, and entirely interdicted during the daytime, as we have explained in the Tractate Sanhedrin—all of these God commanded in order that we should keep entirely distant from the extreme of the inordinate indulgence of the passions, and, even departing from the exact medium, should incline somewhat towards self-denial, so that there may be firmly rooted in our souls the disposition for moderation. Likewise, all that is contained in the Law concerning the giving of tithes, the gleaning of the harvest, the forgotten sheaves, the single grapes, and the small bunches in the vineyards for the poor, the law of the Sabbatical year, and of the Jubilee, the giving of charity according to the wants of the needy one, all these approach the extreme of lavishness to be practised in order that we may depart far from its opposite, stinginess, and thus, nearing the extreme of excessive prodigality, there may become instilled in us the quality of generosity. If you should test most of the commandments from this point of view, you would find that they are all for the discipline and guidance of the faculties of the soul. Thus, the Law forbids revenge, the bearing of a grudge, and blood-revenge by saying, "Thou shalt not avenge nor bear any grudge"; "thou shalt surely unload with him" (the ass of him who hates you); "thou shalt surely help him to lift them up again" (thy brother's ass or ox which has fallen by the way). These commandments are intended to weaken the force of wrath or anger. Likewise, the command, "Thou shalt surely bring them back" (thy brother's ox or lamb which has gone astray), is meant to remove the disposition of avarice. Similarly, "Before the hoary head shalt thou rise up, and honor the face of the old man", "Honor thy father and thy mother" etc., "thou shalt not depart from the sentence which they may tell thee" etc., are intended to do away with boldness, and to produce modesty.

ואחר כן הרחיק מן הקצה האחרון ר"ל רוב הבושת ואמר הוכיח תוכיח את עמיתך וגו', לא תגור ממנו וגו', עד שיסור רוב הבושת גם כן ונשאר בדרך האמצעי, וכשיבוא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים, כמו שיאסור המאכל והמשתה מוסף על מה שנאסר מן המאכלים, או יאסר הזווג מוסף על מה שנאסר מן הבעילות, ויתן כל ממונו לעניים או להקדש מוסף על מה שבתורה מן הצדקות ועל ההקדשות ועל הערכים יהיה עושה מעשים הרעים והוא לא ידע ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי. ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיע מנדרים דבר מגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים, אמרו שם בזה הלשון, רב אידי בשם רבי יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, וזה הוא הענין אשר זכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חסרון:

Then, in order to keep away from the other extreme, i. e. of excessive bashulness, we are told, "Thou shalt indeed rebuke thy neighbor" etc., "thou shalt not fear him" (the false prophet) etc., so that excessive bashfulness, too, should disappear, in order that we pursue the medium course. Should, however, anyone who would without doubt be foolish if he did so try to enforce these commands with additional rigor, as, for instance, by prohibiting eating and drinking more than does the Law, or by restricting connubial intercourse to a greater degree, or by distributing all of his money among the poor, or using it for sacred purposes more freely than the Law requires, or by spending it entirely upon sacred objects and upon the sanctuary, he would indeed be performing improper acts, and would be unconsciously going to either one or the other extreme, thus forsaking completely the proper mean. In this connection, I have nerver heard a more remarkable saying than that of the Rabbis, found in the Palestinian Talmud, in the ninth chapter of the treatise Nedarim, where they greatly blame those who bind themselves by oaths and vows, in consequence of which they are fettered like prisoners. The exact words they use are, "Said Rabbi Iddai, in the name of Rabbi Isaac, 'Dost thou not think that what the Law prohibits is sufficient for thee that thou must take upon thyself additional prohibitions?'"

הנה התבאר מכל מה שזכרנוהו בזה הפרק שצריך לכוין אל הפעולות הממוצעות ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות אלא על צד הרפואה ולעמוד כנגדו בהפך, כמו האדם היודע במלאכת הרפואות כשיראה מזגו שנשתנה מעט שינוי לא ישכח ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכלית, וכשידע שאבר מאבריו חלוש ישמרהו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו, ויכוין למה שיועילהו עד שיבריא האבר ההוא, או עד שלא יוסיף חולשה, כן האדם השלם צריך לו שיזכור מדותיו תמיד וישקול פעולותיו ויבחון תכונת נפשו יום יום, וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנות מעשה הרע כמו שזכרנו, וכן ישים לנגד עיניו המדות הפחותות אשר לו, וישתדל לרפאותם תמיד כמו שהקדמנו שאי אפשר לאדם מבלתי חסרון, שהפילוסופים כבר אמרו כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כלם ר"ל למעלות המדות ולמעלות השכליות מזומן מוכן, אבל ספרי הנביאים נמצא זה בהם הרבה, אמר הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, מה יצדק אנוש עם אל ומה יזכה ילוד אשה, ושלמה ע"ה אמר סתם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

From all that we have stated in this chapter, it is evident that it is man's duty to aim at performing acts that observe the proper mean, and not to desist from them by going to one extreme or the other, except for the restoration of the soul's health by having recourse to the opposite of that from which the soul is suffering. So, just as he who, acquainted with the science of medicine, upon noting the least sign of a change for the worse in his health, does not remain indifferent to it, but prevents the sickness from increasing to a degree that will require recourse to violent remedies, and just as when a man, feeling that one of his limbs has become affected, carefully nurses it, refraining from things that are injurious to it, and applying every remedy that will restore it to its healthy condition, or at least keep it from getting worse, likewise, the moral man will constantly examine his characteristics, weigh his deeds, and daily investigate his psychic condition; and if, at any time, he finds his soul deviating to one extreme or another, he will immediately hasten to apply the proper remedy, and not suffer an evil aptitude to acquire strength, as we have shown, by a constant repetition of that evil action which it occasioned. He is, likewise, bound to be mindful of his defects, and constantly to endeavor to remedy them, as we have said above, for it is impossible for any man to be free from all faults. Philosophers tell us that it is most difficult and rare to find a man who, by his nature, is endowed with every perfection, moral as well as mental. This thought is expressed often in the prophetical books, as, "Behold in his servants he putteth no trust, and his angels he chargeth with folly", "How can man be justified with God? or how can be pure one that is born of woman?", and Solomon says of mankind in general, "For no man is so righteous upon earth that he should do always good, and never sin".

ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו (ע"ה) כבר אמר אליו השם יען לא האמנתם בי להקדישני, על אשר מריתם את פי במי מריבה, על אשר לא קדשתם אותי, זה כולו וחטאו ע"ה הוא שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלה ממעלות המדות והוא הסבלנות כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים וגו'. דקדק עליו השם שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכיוצא בזה בדין האיש ההוא הוא חלול השם מפני שמתנועותיו כולם ומדבריו היו למדים והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש, אבל אמרו בענין מריתם בי הוא כמו שאבאר, והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא ע"ה אין לו פחיתות מדה ולולי שהיה ידוע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם ית' שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר קח את המטה והשקית את העדה, ואת בעירם. והנה יצאנו מכוונת השער אבל התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים איזה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו, ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יראה דרכו:

Thou knowest, also, that God said to our teacher Moses, the master of former and later ages, "Because ye have not confided in me, to sanctity me", "because ye rebelled against my order at the waters of Meribah", "because ye did not sanctify me". All this (God said) although the sin of Moses consisted merely in that he departed from the moral mean of patience to the extreme of wrath in so far as he exclaimed, "Hear now ye rebels" etc., yet for this God found fault with him that such a man as he should show anger in the presence of the entire community of Israel, where wrath is unbecoming. This was a profanation of God's name, because men imitated the words and conduct of Moses, hoping thereby to attain temporal and eternal happiness. How could he, then, allow his wrath free play, since it is a pernicious characteristic, arising, as we have shown, from an evil psychic condition? The divine words, "Ye (Israel) have rebelled against me" are, however, to be explained as follows. Moses was not speaking to ignorant and vicious people, but to an assembly, the most insignificant of whose women, as the sages put it, were on a plane with Ezekiel, the son of Buzi. So, when Moses said or did anything, they subjected his words or actions to the most searching examination. Therefore, when they saw that he waxed wrathful, they said, "He has no moral imperfection, and did he not know that God is angry with us for demanding water, and that we have stirred up the wrath of God, he would not have been angry with us". However, we do not find that when God spoke to Moses about this matter He was angry, but on the contrary, said, "Take the staff ... and give drink to the congregation and their cattle". We have, indeed, digressed from the subject of this chapter, but have, I hope, satisfactorily solved one of the most difficult passages of Scripture concerning which there has been much arguing in the attempt to state exactly what the sin was which Moses committed. Let what others have said be compared with our opinion, and the truth will surely prevail.

ואשוב לכוונתי כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוין אל אמצעותם יהיה במדרגה העליונה ממדרגות בני אדם, ובזה יתקרב אל השם וישיג אל טובו, וזהו הדרך השלם שבדרכי העבודה, וכבר זכרו החכמים זה הענין וכתבו עליו ואמרו כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל תקרא ושם דרך אלא ושם דרך, ושומה הוא השעור והסברא, וזהו הענין אשר פירשנו בזה הפרק כלו בשוה, וזה שעור מה שראינוהו שצריך בזה הענין:

Now, let me return to my subject. If a man will always carefully discriminate as regards his actions, directing them to the medium course, he will reach the highest degree of perfection possible to a human being, thereby approaching God, and sharing in His happiness. This is the most acceptable way of serving God which the sages, too, had in mind when they wrote the words, "He who ordereth his course aright is worthy of seeing the salvation of God, as it is said, 'to him that ordereth his course aright will I show, will I show the salvation of God!' Do not read wesam but wesham derek". Shumah means "weighing" and "valuation". This is exactly the idea which we have explained in this chapter. This is all we think necessary to be said on this subject.

​

​